בישולי גויים
בענין בישולי גויים
א) בדבר שאלתו בעניין דין דגים בזה"ז שנאכלים במאכל מסוים כשהם חיים, וכמו"כ בדין ביצים בזה"ז שניתנים חיים לתוך מס' מאכלים, האם יש לחושבם עי"כ כדבר שנאכל כמות שהוא חי ולהתירם מאיסור בישולי עכו"ם כמבואר בגמ' (עבודה זרה ל"ח, ב'):
"כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם".
הנה נודע, כי כלל נקוט הוא בידנו "דדבר הנאכל חי", היינו שרוב העולם אוכלים אותו כשהוא חי ולא מבושל, וכ"כ בספר סולת מנחה (כלל ע"ה דין ט"ז), וכ"כ הפר"ח סק"ג והובא ג"כ בערוה"ש (ס"י קי"ג סי"ב) וז"ל:
"דבר פשוט הוא דלענין דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי, הולכין אחר רוב בני אדם, דאם הרוב אין אוכלים מאכל זה כמות שהוא חי, אף שהיחיד אוכלו, מ"מ אסור גם לאותו היחיד לאוכלו מבושל. ואם הרוב אוכלים זה כשהוא חי, אף שהיחיד אינו יכול לאוכלו רק מבושל, מ"מ מותר בו דסטלה דעתו אצל כל אדם".
[ועוד כתב שם דאם בעיר אחת אוכלים אותו חי ובעיר אחרת אוכלים אותו כשהוא מבושל, כל עיר נוהגת כפי מקומה, וכ"כ החכמת אדם (כלל ס"ו ס"ד), אולם בדרכי תשובה סק"ג כתב בשם הפר"ח דאם עיר אחת דרכה לאוכלו חי, ורוב העולם דרכו לבשלו, אזלינן אחר רוב העולם].
שוב ראיתי שגם דעת המהריק"ש (אהלי יעקב ס"י נ"ח) דאזלינן אחר רוב בני אדם, וראיתו מדאמר רב (ע"ז ל"ח) "כל הנאכל כמו שהוא חי", ואי סלקא דעתך דאזלינן לכל חד כדעתיה הול"ל "כל שזה אוכלו כמות שהוא חי" ומדקאמר "כל הנאכל", שמע מינה דאחר דרכם של בני אדם אזלינן, ולא חיישנן לדעתו של זה. הן אמת שבספר בני חיי השיג על הפר"ח והעלה דהעיקר לדינא דאזלינן לכל אדם בתר דידיה ולא בתר רוב העולם. אולם הביא הרבה פוסקים דס"ל כהפר"ח. וכן הוכיח במישור בספר שיורי ברכה (ס"י קי"ג אות א') מדברי הראב"ן וז"ל:
"ודג מליח שבשלו גוי וביצה שצלאה גוי אע"פ שיש בני אדם שאוכלים דג מלוח חי וביצה גומעין אותה חיה, מיהו כיון דרובא דעלמא לא אכלי הכי, אסר להו ר' יוחנן (עי' ע"ז ל"ח, א' ובשו"ע ס"י קי"ג סי"ד) והלכתא כוותיה. אבל דג קטן מלוח כגון הרינגא"ס שבישלו גוי, אין בו משום בישולי גויים, דרובא דעלמא אכלי ליה חי כשהוא יבש, וכל דבר שאוכלים אותו רובן כמות שהוא חי, אם בשלו גוי, אין בו משום בישולי גויים".
הרי מוכח מדבריו כסברת הפר"ח. אשר על נראה שבנדו"ד רובא דאינשי במקומותינו אינם אוכלים דגים חיים או ביצים חיות בצורה שהובאה בגוף השאלה, וצורת האכילה הזו היא רק נחלתן של מיעוטא דבטלי ברובא, ולכן אין בכוחם של המיעוט להחיל שם של "דבר הנאכל חי" על מאכלים שעדיין אין הרוב אוכלין חי וכמו שנתבאר לעיל ועוד יש להוסיף, דמסברא נראה דהגדרת "דבר הנאכל חי" היינו שא"צ תיקון גדול כדי לאוכלו חי אלא שע"י תיקון מועט ניתן לאוכלו מיד, כגון ע"י מלח או לחם או סוכר וכדו'.
ונלע"ד ראיה לדבר ממ"ש השו"ע (ס"י קי"ג סי"ב):
"דגים קטנים שמלחן ישראל או עכו"ם הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול, ואם צלאן עובד כוכבים אחר כן מותרים".
ומבואר דדגים קטנים שלא מלחן כלל ונתבשלו ביד עכו"ם, אסורים משום בישולי גויים, וקשה, הרי ראויים לאוכלן חי ע"י מלח ומדוע יאסרו? אלא ע"כ דרק דבר שניתן לאוכלו מיד ע"י תיקןן מועט כגון פיזור מלח ואכילה מידית, נקרא שמו "דבר הנאכל חי", אולם דבר שצריך תיקון רב כגון מליחת דגים שמולחים אותם ושוהים זמן מה עם המלח ועי"כ נעשים מתוקנים למאכל [וכלשון השו"ע "הרי הן כמו שנתבשלו מקצת בישול"] אינו נחשב "דבר הנאכל חי" ולכן דגים קטנים שלא נמלחו נאסרים בבישול גויים וא"כ י"ל דהו"ה בנדו"ד הדגים והביצים במאכלים שהוזכרו בגוף השאלה צריכים תיקון רב עד שהם מתוקנים לאכילה ולכן אין בכוח צורת אכילה זו להעניק להם שם של "דבר הנאכל חי" והנלענ"ד כתבתי.
ב) בדבר שאלתו בדין עוזרת גויה שמבשלת בבית ישראל האם יש מקום להקל בשביל זקן. הנה נודע מ"ש התו"ס (ע"ז ל"ח, א' ד"ה) אלא וז"ל:
"ואומר הרב רבי אברהם בן דוד שאם הגוי מבשל בביתו של ישראל מותר, כיון שאין לחוש בזה לא משום חתנות ולא משום שמא יאכילנו דברים טמאים ולא הודה לו ר"ת, שכיון שהנוכרי מבשל לא חילקו חכמים בין כשעושה בתוך רשות ישראל לרשות הגוי, שלעולם יש לחוש שמא גם בבית ישראל איזהירו ממנו כמו בביתו של גוי".
ומרן הב"י בבדק הבית (ריש ס"י קי"ג) הביא מ"ש רי"ו שרוה"פ הסכימו להתיר בישול גוי בבית ישראל, והשיג עליו שאדרבה דעת הפוסקים נראה להחמיר שסתמו דבריהם ולא חילקו בזה וכ"כ מרן בשו"ע (ס"י קי"ג ס"א) וז"ל:
"דבר שאינו נאכל כמו שהוא חי וכו' שבשלו עכו"ם אפי' בכלי ישראל ובבית ישראל אסור משום בישולי עובד כוכבים".
איברא, דהיה נראה מקום לצדד עפ"י המבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' ס"ח) וז"ל:
"ויש מרבותינו שצידדו להתיר בישולי עבדים ושפחות שלנו, ונותנים טעם לדבריהם שמכיוון שאיסור בישולי גויים אינו אלא משום חתנות, אין גזירת חתנות וקירוב הדעת אלא במי שעושה מרצונו לאהבת ישראל, אבל אלו עושים הם בין אם ירצו ובין לא ירצו, לפיכך אין קירוב הדעת שייכת בהם, ולא גזירת חתנות. וסיים, ומכל מקום אין דבריהם מבוארים בעיני, וכן אנו נוהגים איסור בבישוליהם אף בדיעבד".
ובספר אורחות חיים (יו"ד עמוד שכ"ט) כתב שהרמב"ן בתשובה התיר בישולי עבדים ושפחות הקנויים לנו, כיוון שמוזהרים עליהם מה"ת שלא לעשות מלאכה בשבת, ואינם בכלל גויים דעלמא, ולכן אינם בכלל גזירת חז"ל בזה, ושכן נהגו. והרשב"א אוסר אף בדיעבד. והרא"ה בבדק הבית (בית ג' שער ז') כתב שרבנו יצחק ב"ר מנוח התיר בזה, שכיוון שעושים דרך כפיה לא שייך קירוב הדעת בבישוליהם. ובשו"ע (ס"י קי"ג ס"ד) כתב:
"יש מי שמתיר בשפחות שלנו, ויש מי שאוסר אף בדיעבד".
והרמ"א כתב:
"ובדיעבד יש לסמוך על המתירים, ואפילו לכתחילה נוהגים להקל בבית ישראל שהשפחות מבשלות בבית ישראל, כי אי אפשר שלא יחתה מעט אחד מבני הבית".
ובש"ך (סק"ז) כתב שמדברי הרמ"א נראה דאפילו בשפחות השכורות לנו יש להקל, אע"פ שאין אנו מוזהרים עליהם בשבת כמבואר באור"ח (ס"י ד"ש). ונראה שסמך בזה על דעת הראב"ד שמתיר בישולי גוי בבית ישראל, או שסמך על הטעם של הרשב"א שלא שייך בהן קירוב הדעת כיוון שעושים בע"כ בין ירצו ובין לא ירצו. וכ"כ הכנה"ג (הגהב"י אות ח') בשם אביו ז"ל. שבשעת הדחק יש לסמוך על סברת הרשב"א בצירוף דעת הראב"ד שלא גזרו על בישולי גויים בבית ישראל. והשתא ניחזי אנן בנידו"ד, דהנה לדעת מרן השו"ע נראה פשוט דיש לאסור אפילו בדיעבד דהא בס"י קי"ג ס"ד הביא בי"א בתרא את שיטת הרשב"א שאוסר בשפחות בזה"ז אפילו בדיעבד, ומבואר שאינו מצרף הקולא של שפחות עם שיטת הראב"ד המקל בבישול גויים בבית ישראל. וכל מה שניתן להקל לדעת מרן בשעה"ד הוא רק בצירוף זה בישראל מדליק את האש, דאז יש ספק ספיקא להתיר שמא הלכה כהראב"ן ומרדכי שהיסק תנור ע"י ישראל מהני גם לעניין בישולי גויים ולא רק בפת עכו"ם (וכ"פ הרמ"א סי' קי"ג ס"ז), ואם תמצא לומר כדברי החולקים, שמא הלכה כמ"ד שבפועלים המושכרים בבית ישראל יש להקל (או"ה כלל מ"ג דין י"ג). ואע"פ ששני הספקות הם נגד מרן, דעת רבים מן הפוסקים דאפילו בכה"ג יש להקל, כי אפשר שגם מרן יודה שבהצטרפות שני הספיקות יחדיו יש להתיר וכמו שכתב בשו"ת יחו"ד (ח"ה ס"י נ"ד). אולם ללא הדלקת האש ע"י ישראל נראה דאין מקום להתיר לדעת השו"ע אפי' בדיעבד. ואף לדעת הרמ"א, נראה דלכתחילה ודאי אין מקום להקל בזה"ז, משום שכל מ"ש הרמ"א מבוסס על ההנחה "כי אי אפשר שלא יחתה מעט אחד מבני הבית". ובמציאות העכשוית היתר זה לא שייך מתרי טעמי:
א. עפ"י רוב אותן עובדות זרות מבשלות גם לעצמן בבית ישראל, וכבר כתב הש"ך ס"י קי"ג סק"כ דכל מה שהקל הרמ"א בשפחות היינו רק כשמבשלים עבור בעה"ב, אבל כשמבשלים עבור עצמן שאין רגילות שאחד מבני הבית יחתה, אסור.
ב. בזמנינו אין דרך לבשל ע"ג גחלים וממילא לא שייך לחתות, וגם אין דרך לכבות ולהדליק באמצע הבישול. ולכן אין לסמוך להקל לבשל ע"י משרתת נוכרית, ואפילו לענין דיעבד נראה דבזה"ז יודה הרמ"א שא"א להקל במאכלים שנתבשלו ע"י עובדות נוכריות, שנראה מדברי הש"ך דהטעם שהיקל הרמ"א בדיעבד ג"כ מבוסס על ההיתר של "א"א שלא יחתה אחד מבני הבית" שכבר נתבאר דאינו שייך בזה"ז, או שמבוסס על צירוף סברות הראב"ד וסברת המקילים בתשובת הרשב"א בשפחות שלנו שכיוון שעושים בדרך כפיה בין ירצו ובין לא ירצו לא שייך קרוב דעת בבישוליהם וכמו שכתב הכנה"ג בשם אביו הנ"ל שבשעה"צ יש להקל לצרף סברות אלו. והנה ידוע שהמציאות הנוכחית רחוקה מאוד מזו המתוארת בתשובת הרשב"א: "שעושים בדרך כפיה בין ירצו ובין לא ירצו", שכבר גדל כוחן של העובדות זרות ונתמכות ע"י איגודים מקצועיים ויועצים משפטיים וכדו' ורבו זכויותיהם מספור וכמעט וא"א לכופן לשום פעולה, ובנפול היסוד נפל הבניין. וראיתי לנכון לצטט כאן את דברי מרן הגרשז"א זצ"ל שהובאו בספר הליכות שלמה (מועדים ח"ב ע"מ מ"ב) בחומרת הזהירות באיסור בישול נוכרים, וז"ל:
"אומר לך שיטתי בכללות ענין בישולי עכו"ם בזמננו. הנה בדורותינו נתרבו נישואי התערובת רח"ל, בפרט בארה"ב, באופן שלא היה מעולם בכלל ישראל, ובודאי שומה עלינו לחקור ולבדוק איכה נהיתה הרעה הגדולה הזאת. אכן כבר גילו לנו חכמינו ז"ל להביא שורש הדבר, ואמרו שהגורם לנישואין עם גויים היא אכילת פיתם ויינם כמבואר בגמ' ע"ז ל"ה: וטוש"ע ס"י קי"ג. והנה תחת שישמרו בכל עוז על גזירות חז"ל הללו, הורגלו בדורותינו לחתור ולחפש אחר כל מיני קולות בזה, אשר הם ודאי נגד רצון חז"ל, וגברה המכשלה כאשר נמשכו איזה מין המורים במדינות חו"ל להקל קולות גדולים ביותר. סוף הדבר אין אנו נזהרים לדאבוננו כראוי באלו הענינים וראיה ברורה לזה היא עצם המצב המחריד והטרגדיה הלזו של נשואי התערובת וכו' ולכן העצה היחידה לכך היא לילך מן הקצה אל הקצה, ולהחמיר עד מקום שידינו מגעת". ודבריו כקילורין לעיניים, ומכ"ש בזה"ז שלדאבון ליבנו הגדול רבתה המספחת גם כאן בארה"ק כי רבו נישואי התערובת של יהודים ועובדות זרות ועושים זאת בריש גלי ולעין כל, וליבנו נשבר בקרבנו, ומי יודע אם אין זה משום אותה פירצה ומכשול של בישולי הגויים, ולכן אין ספק שזכות הזהירות וההקפדה היתירה על גזירות חז"ל אלו תעמוד לימינם של אותם זקנים וחולים ויעלה הקב"ה ארוכה למחלתם, אמן".
ג. וביחס לשאלתו האם מותר להסתכל על אשתו כאשר לבושה בבגדי צבעונים ששאלה מחברתה, אענה בקצרה. דלענ"ד אין לחוש בכה"ג למ"ש מרן בשו"ע (אבע"ז ס"י כ"א ס"א) וז"ל:
"ואסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונים של אישה שהוא מכירה אפילו אינם עליה שמא יבוא להרהר בה",
דנראה מסברא דכל מאי דחששו חז"ל הוא רק באופן שהבגדים תלויים בחוץ וכדו', אולם כאשר אשתו לבושה בהן אין לחוש שיבוא להרהר באישה אחרת. וראיה לדבר מהא דהש"ס מלא מעובדין דאשה ששאלה בגד מחברתה וכדאיתא במסכת נידה פרק שמיני ופרק תשיעי ובעוד דוכתין וכן בשו"ע (יו"ד ס" ק"צ), ודוחק לומר דמיירי בכל הני עובדין בבגדים לבנים (ע"י דגו"מ על שו"ע ס"י ק"צ ס"י). אולם למעשה נראה דהכל לפי מה שהוא אדם, דאם מכיר בעצמו שיש חשש שיבוא להרהר באותה אישה בעלת הבגד, בודאי שאין לאשתו ללבוש בגדים אלו, ופשוט.