בדין איסור תחומין ביום טוב

שאלה

בשו"ע או"ח סוף סי' תט"ז (סעיף ה') נאמר: "יו"ט נוהג בו עירובי תחומין אבל לא עירוב חצרות". ברצוני לשאול את כב' הרב, מדוע ההלכה מחלקת ביו"ט בין עירוב תחומין לעירוב חצרות. הלא חז"ל הקלו ביו"ט "מתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך", א"כ שהיתר זה יחול גם לגבי עירוב תחומין ביו"ט?

תשובה

מפורסמת היא קושייתו של המהרש"א בכתובות (ז, ע"א), מדוע לא התירו איסור תחומין גם ביום טוב לצורך אוכל נפש, והרי אפילו מלאכה גמורה התירו מטעם "מתוך שהותרה הבערה לצורך" וסיים "יש ליישב".

וה"קרני ראם" ביאר שכוונת המהרש"א לחלק ולומר שכל המלאכות שהותרו ביו"ט הם כדי לקרב את המאכל אל האדם, אבל היתר איסור תחומין פירושו שאנו מתירים לקרב את האדם אל האוכל, וזה אסור מכיון שדומה למה שכתבו התוס' (ז, א, ד"פ) אמר לגבי מכבה את הנר בשביל דבר אחר שזה נחשב רק כמכשירי אוכל נפש וא"כ האיש עצמו אינו רשאי לצאת חוץ לתחום, ולא מועיל העירוב במקום אחר לעניין שיצא האדם חוץ לתחום, והבן, עכתו"ד.

ולכאורה תירוצו צע' שהרי במשנה ביצה (לט, ב) מבואר כי מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה עיר להביא אצלו מפירותיו, לא יביאו לו, אך אם עירב הוא, פירותיו __. וא"כ מפורש במשנה שאיסור תחומין לא הותר לצורך אוכל נפש אפילו כדי לקרב את המאכל אליו, ולא רק שהוא יצא חוץ לתחום אל המאכל, וכן נראה גם מדברי הגמרא שם (בדף כ"ד, ב) לגבי נכרי שהביא דורון מחוץ לתחום, דקי"ל שהוא אסור.

ובשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קמט) כתב שתחומין אינם בכלל מלאכה, רק הם איסור בני עצמו ולכן אתם בכלל ההיתר של "כל מלאכה לא יעשה בהם ואך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" שממנו למדים אנו שמלאכות הותרו לצורך אוכל נפש והיינו דווקא מלאכות, אך לא איסורים שאינם בגדר מלאכה.

ובאמת שכדבריו מבואר במרדכי קידושין (סי' תקס"ה) שנשאל האם מותר למסור בהמה דקה לרועה (רב"ש) כיון שהרועה יוציאנה חוץ לתחום ותירץ שמותר אפילו בשבת ולמוסרה לרועה עכו"ד, דאמנם מצווה האדם על שביתת בהמתו מהפ"ס "למען ינום שורך וחמורך", אולם הציווי הוא שלא יעשה בה מלאכה לא הוא ולא אחר, אבל דבר שאינו מטעם איסור מלאכה ואין מחוייב על בהמתו. וא"כ מפורש בדבריו שאיסור תחומין אינו בכלל איסור מלאכה והביא על כך כמה ראיות.

אלא שאם כן יקשה יותר, מדוע נאסרו תחומין ביו"ט? הרי ביו"ט כתוב "לא תעשה כל מלאכה" ורק מלאכות נאסרו ביו"ט וכמבואר בתו"ס פסחים (ה, ב, ד"ה לחלק) וביצה (כג, א, ד"ה ע"ג חרס). וראיתי שכן הקשה הפרי חדש (בסימן תצ"ה, ס"ק, ג'), ורצה לחלק שבאמת איסור תחומין ביו"ט הוא רק מדרבנן, אך נתקשה שהרי בגמרא בחגיגה פרק אין דורשין (יז, יב) מבואר ברש"י ותוספות ששבת ויו"ט שווין לעניין איסור תחומין.

ואמנם מצינו בטורי אבן (בחגיגה שם) שרצה להוכיח שאיסור תחומין ביו"ט הוא רק מדרבנן, אולם אין זה מתיישב עם דברי רש"י ותו"ס שם.

והחתם סופר כתב שאיסור תחומין ביו"ט נלמד מהפ"ס "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" שנאמר בפרשת המן. ועל כרחך ש"יום השביעי" הוא לאו דווקא, כמו שלגבי איסור הכנה האמור שם, אין הכוונה דוקא ליום השביעי, שהרי גם ביו"ט יש איסור הכנה וכמפורש בתו"ס ביצה (ב', ע"ב) שגם ביו"ט לא ירד מן מטעם הכנה. וא"כ הוא הדין לגבי איסור תחומין היאמור בפרשת המן, יום השביעי הוא לאו דווקא אלא אף ביו"ט.

וביישוב קושיית המהרש"א אף אפשר לומר כי חלוק איסור תחומין מכל איסורי שבת. כי בכל איסורי שבת עיקרם הוא המעשה שעושה האדם. דהיינו איסורי הגברא ואילו איסור תחומין עיקרו הוא לא מעשה הגברא אלא התוצאה הנגרמת– ביטול מקום שביתתם של האדם או הכלים. והלימוד מהפ"ס "אל יצא איש ממקומו" היינו שלא יבטל את מקום שביתתו בזמן כניסת השבת.

ויסוד זה מתבאר היטב על פי דברי הרמב"ם בתשובה שהובאה במגיד משנה (פכ"ז מהל' שבת הל' ג') ובספר התרומה (הלכות שבת סי' רכ"ד) שבאיסור תחומין אס"ג שהאדם לא עושה מעשה, מ"מ עובר הוא באיסור תחומין והיינו כיון שהעיקר הוא התוצאה שכעת נמצא חוץ למקומו (ויש לעיין עוד בזה במה שכתב הקהילות יעקב עירובין סי' ט"ז).

ולפי"ז יש לבאר מדוע לא היתה איסור תחומין ביו"ט לצורך אוכל נפש כי כל מה שהיתרה ביו"ט מלאכה לצורך אוכל נפש היינו שמעשה המלאכה לא נחשב כאיסור כשהמטרה בעשייתו היא אוכל נפש והאיסור הוא רק בעשיית המעשה ולא בתוצאותיו, וממילא אם הותר המעשה, אין כל בעיה עם התוצאה. אולם באיסור תחומין שכל האיסור הוא התוצאה שהתבטל מהחפץ (אוו מהאדם) מקומו הראשון, לכך לא ניתן היתר, שהרי לא ניתן לומר כי זהו עדיין מקומו הראשון, ואף אם מעשה ההוצאה כן הותר, מכל מקום בתחומין מלבד מעשה ההוצאה שיש בו איסור בתוצאת המעשה– שינוי החפץ ממקומו וביטול מקום שביתתו הראשון.

__ נעיין נראה שהדברים כמעט מפורשים באור זרוע הל' עירובין סי' קמ"ב שהקשה שם את ק"ו תו"ס מפרק אין צדין, ותירץ כמבואר בדברינו וכן נראה מדברי רבנו יונה שכתב באיסור תחומין כיון שלא נעשה מעשה בגופו, לא נמסר משום מעשה שבת, ולכאורה הרי קיימים __ שפרות שיצאו חוץ לתחום במזיד, לא יאכלו לכולי עלמא, ולדעת ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אפילו בשוגג לא יאכלו, אלא הפירוש הוא שטעם איסורם הוא כיון שהם חוץ למקומם ואסרו אותם מגזירה שמא יוציא, ודוקא אם הם חוץ למקומם גזרו בהם שאז בטלה שביתתם אבל כל שהם במקומם (כגון שהוציאום והחזירום) לא גזרו בהם. ידו"ק.