דיני רודף

"דיני רודף"

שאלה:

התגרותם של אויבי ישראל וניסיונם המתמיד לפגוע בציבור בישראל, עלתה מדרגה וקיבלה תנופה רצינית במרוצת השנים האחרונות. רצונם העז של הרשעים שונאי ישראל לפגוע, להרוג ולהכאיב לציבור אחינו בני ישראל, ה' ירחם, הניעו את גורמי הביטחון העומדים על משמר ארצנו לנקוט בפעילות יזומה של איסוף מודיעין, הפעלת סייענים, ומעצר חשודים, שנועדה לסכל ולפגוע במתכנני פיגועים ובמרצחים עצמם בטרם יצליחו להוציא את זממם הנפשע אל הפועל. הבעיה היא שאין "פתרונות קסם" לבעיית הטרור שמשליטים המרצחים. דרוש תחכום, עמל ויזע רב באיתור הסייענים, באיסוף המודיעין ובמעצר המבוקשים וחברי התארגנויות הטרור, וכבר אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי כד): "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

השאלה הנשאלת היא: מהם המגבלות ההלכתיות לפעילות גורמי הבטחון במאמציהם לסיכול פעולות טרור ככל שאלו כרוכים בפגיעה בגופם של מי שנחשד בעיניהם בהשתייכות לפעילות שכזו: ו/או שעשויים לספק מידע חיוני שיאפשר סיכול פעולות חבלניות ולהציל נפשותיהם של רבים מישראל? ונפרט מספר דוגמאות: 1. לפני כשנתיים רעשה הארץ בעקבות פרסום שיטת "הטלטולים" בה נוקט השב"כ כחלק משיטות החקירה. עלינו לברר מתי יכולים, מבחינת ההלכה, שירותי מודיעין (כגון: שירות הביטחון הכללי) החוקרים את אנשי טרור ועוזריהם, להפעיל כוח בחקירה, ובאיזו מידה. 2. האם מותר השימוש ב – "נוהל שכן", בו 'מסתייעים' במי שדר בסמוך לביתו של המבוקש או בקרוביו, ודורשים מהם ליצור קשר עם החשוד ולשכנעו להסגיר עצמו ללא מאבק, ובכך הופכים אותו למגן אנושי של שרותי הביטחון.

לאחרונה קמה סערה ציבורית בנוגע לכך, והועלה טיעון כי הדבר אינו מוסרי. הסוגיה התגלגלה לפתחו של בג"ץ שאסר לעשות זאת מאחר והחוק הבינ"ל מתנגד לשימוש באזרחים לצורך מטרות צבאיות. שר הביטחון הגיש בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב ובג"ץ אמור לדון שוב בסוגיה זו . במאמר זה ננסה לברר מהי עמדת ההלכה בסוגיות אלו.

תשובה:

  1. יסודותיה של הפתרונים לסוגיה זו נעוצים עמוק, כידוע, באותה סוגיה חמורה בש"ס ופוסקים – סוגיית "דין רודף". נעלה אפוא בעזרת ה' מן הסוגיה אותם דינים העולים הלכה למעשה, שכפי שניווכח, מורים המה ומאירים לנו דרך תורה אף בדיוננו אנו באופן ישיר, ובאופן של צדק ואמת – "תורת אמת נתן לנו". בד בבד, יש לקחת בחשבון את מלוא האיזונים הנדרשים, כשעוסקים בסוגיה חמורה זו באופן כללי ועקרוני. צריך וחיוני לדעת, מתוך חשיבות ראשונה במעלה, כי מסקנות מעשיות כיצד לדון בדיני נפשות, אמורות לנבוע מתוך שיקול דעת מיושב במשא ומתן בדבר ה', בדברה של תורה. אין כאן כל מקום לתגובה רגשית ספונטאנית. יש מנהיג לבירה זו, כבכל העניינים האחרים, ויש לבדוק מה ההלכה מצריכה ומתירה לעשות, ומה אין ההלכה מתירה ומאפשרת.
  2. "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן – הרודף אחר חבירו להרגו" (משנה סנהדרין פרק ח משנה ז). כלומר: הרודף אחר חברו להורגו, הורגים אותו בטרם יהרוג את חברו (כדלקמן בדברי הגמרא). ראוי להבהיר: נכון שאין דוחין נפש מפני נפש, ו"מאי חזית דדמך דידך סומק טפי" (סנהדרין עב, ב. עד, א). אבל כאשר מדובר על אדם תוקפן המסכן את חיי זולתו החף מפשע – נשתנו הדברים, ויש לעצור את הרודף על ידי פגיעה בו, גם במחיר של הריגתו! והבהרה נוספת: דין זה אמור על אותה השעה בה מאיים האדם על שלומם של אחרים, וקיימת האפשרות למנוע ממנו את ביצוע הפשע. אכן, מאותו רגע שהאדם נתפס, אפילו עשה מעשה רציחה, אסור לגעת בשערה משערות ראשו עד שיידון בבית דין, כדברי הרמב"ם (הל' רוצח פ"א, ה"ה).
  3. הראשונים נחלקו בביאור דבריה של משנה זו. יסוד המחלוקת מתמקד בפירוש דברי המשנה "מצילין אותן בנפשם". על מי הדברים הללו מתכוונים? ברור לדעת כולם, כי נוטלים את חייו (בדלית ברירה אחרת למנוע את מעשיו) של מי שמסכן את חיי חברו. אך אין ברור מהי המשמעות של מצילים אותם בנפשם. ובביאור דבר זה נחלקו הראשונים: דעת רש"י היא: "שמצילים אותם מן העבירה" (בפירושו על המשנה שם). כלומר: הלוא מי שרוצח את חברו חייב מיתה. אם כן, כאשר רואים אדם ההולך להרוג מישהו, ברור לנו שאם הוא אכן יבצע את זממו – הוא יהיה מחויב בדין מיתה. באה המשנה ואומרת: תציל אותו, את הרודף! אם בין כה וכה הוא יהיה מחויב מיתה, הרוג אותו עכשיו, ותציל אותו מאותה עבירה חמורה ושפלה של רציחת הנפש. וכן ביארו ראשונים נוספים דוגמת הר"ן והרמב"ן. מנגד ניצבת שיטת הרמב"ם האומרת: "ועניין הצלה זו שאנו נצטווינו להציל את האדם הזה הנרדף מידי הרודף הרוצה להורגו או לעבור בו עבירה באיזה אופן שיהיה, ואפילו בהריגת הרודף, ואף על פי שעדיין לא עבר, וזה עניין 'בנפשו', בנפש הרודף" (פירוש המשניות שם). כלומר: לפי שיטת הרמב"ם, המשנה באה לומר: הצל את הנרדף – גם במחיר נפשו של הרודף! וכך פירשם ברור הרמב"ם ביד החזקה (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א, ה"ו): "אבל הרודף אחר חבירו להורגו, אפילו היה הרודף קטן – הרי כל ישראל מצווים להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של הרודף".
  4. על כל פנים שמענו מהות החיוב המוטל על כל איש מישראל כאשר רואה אחד הרודף אחר השני להורגו נפש, שעליו להרוג את הרודף (בין אם נאמר שהוא מציל בכך את הרודף בין אם נאמר שהוא מציל בכך את הנרדף). מעניין לציין את דבריו החמורים שמביא אביי בהקשר זה (סנהדרין נז:א-ב) : "אי משכחת דתניא – רבי יונתן בן שאול היא. דתניא, רבי יונתן בן שאול אומר: רודף אחר חבירו להורגו, ויכול להצילו באחד מאבריו ולא הציל – נהרג עליו".
  5. נשנה דין רודף בגמרא (סנהדרין עג, א). וכך נאמר שם: "תנו רבנן: מניין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו – תלמוד לומר 'לא תעמד על דם רעך'. והא להכי הוא דאתא? האי מיבעי ליה לכדתניא: מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר, או חיה גוררתו, או לסטין באין עליו, שהוא חייב להצילו – תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך. – אין הכי נמי. ואלא ניתן להצילו בנפשו מנלן? – אתיא בקל וחומר מנערה המאורסה, מה נערה המאורסה, שלא בא אלא לפוגמה – אמרה תורה ניתן להצילה בנפשו, רודף אחר חבירו להרגו – על אחת כמה וכמה. – וכי עונשין מן הדין [מקל וחומר]? – דבי רבי תנא: הקישא הוא, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מקיש רוצח לנערה המארוסה: מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו – אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. ונערה מאורסה גופה מנלן – כדתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה – בכל דבר שיכול להושיע".
  6. דברים ברורים אלו נאמרים באותה שעה בה הרודף במרדפו מתעתד להרוג בידיים (או: באופן ישיר) את הנרדף. אז חל עליו חיוב מיתה בידי כל אדם הרואה מרדף זה. אולם מה בדבר מי ש"רודף" אנשים באופן עקיף, באמצעות "גרמא"? יש לציין כבר כאן, כי בפתרון שאלה זו יש משום צעידת מספר צעדים קדימה בפתרון השאלות שהועלו בתחילת דברים אלו. אם נניח (וכך גם אכן נוכיח) כי לא רק הרודף להרוג בפועל ממש, אלא גם מי שבמניעת מסירת האינפורמציה שבידיו הורג כמה נפשות מישראל (אשר זוהי דוגמא קלאסית ל"רדיפה" באמצעות "גרמא") חלו דיני רודף, ומצווה להורגו, הרי שחלק מסוים מן השאלה כבר נתבררה.
  7. ה"אור שמח" (הל' רוצח פ"א, ה"ח) מוכיח שגם הרודף להרוג על ידי גרמא חל עליו דין רודף. אין צורך שעל הרודף יחולו דיני מיתת בית דין. אלא, כל שיש במעשיו פעולה מכוונת המביאה לידי הריגת אדם מישראל יש עליו דין רודף.
  8. יש להעיר, כי לכאורה דבריו אלו מתיישבים בעיקר עם שיטת הרמב"ם (לעיל סעיף 3) בפירוש דברי המשנה "מצילין אותו בנפשו", שמשמעות הדברים היא, שמצילים את הנרדף בנפשו של הרודף. לפיכך, אין זה משנה כלל האם חלו על הרודף דיני מיתת בית דין, כי עיקר המטרה שלנו היא להציל את הנרדף. אבל אם בסיס המטרה שלנו העומדת במוקד הדין של רודף היא השאיפה להציל את הרודף ממעשה רציחה, כשיטת רש"י, אפשר לומר שיש להציל הרודף בנפשו רק באם חלו עליו דיני מיתת בית דין. בכל אופן אין הדין נוגע לדיון, משום שככל שמדובר בנכרי, לא כל-כך שייך לומר שצריך להמתין עד שיחולו דיני מיתות בית דין. זאת ועוד, שהפוסקים תפסו להלכה שחלים דין רודף אף על הרודף בגרם (ראה שבט מיהודה, להרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל, עמ' כח).
  9. הרב שאול ישראלי זצ"ל (פעולות תגמול לאור ההלכה, בצומת התורה והמדינה, כרך ג (תשנ"א), עמ' 270) דן רבות בדברי האור שמח. הוא העלה (מתוך הקושיא שהותיר האור שמח בדבריו – אותה בא הר"ש ישראלי ליישב) נפקות הלכתית בין רודף ממש לרודף ע"י גרם: "ומעתה נראה שתהא נפקא מינה לעניין רודף חברו על ידי גרם. שאמנם ודאי יש בזה דין רודף לעניין שמצווה להורגו בכדי להציל הנרדף, כי לזה עיקר הגורם להריגתו היא הצלת הנרדף, ועל כן, כיון שעל כל פנים על ידו הנרדף עומד בסכנה – יש מצוה בדבר לדחות נפשו מפני נפש הנרדף, כי דמו של הנרדף במקרה זה סומק טפי. אולם להטיל עליו חיוב מיתה מגדר פסק – ודאי לא שייך. שכשם שאם עבר והרג אין ממיתים אלא על מעשה ממש, כמו כן אם רודף להמית על ידי גרם, אין עליו חיוב מיתה. ומכיון שדין 'קם ליה בדרבה מיניה' הוא רק כשיש עליו חיוב מיתה ולא כשהריגתו היא מגדר הצלת הנרדף, על כן יוצא ברור, שהרודף להרוג חברו על ידי גרם ושבר את הכלים יתחייב".
  10. יש לחדד את הדברים. שכן בהשקפה ראשונה יש לשאול: וכי לרודף ממש יש דין מיתת בי"ד?! כלום הוא הרג?! הרי אנו אומרים שיש להרוג אותו עוד בטרם התחייב. ומה עם לא היו שני עדים?! אך על פי דברי כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל (בליקוטי שיחות חלק ח, עמ' 151 הערה 13), הדברים מיושבים היטב. האדמו"ר מליובאוויטש דן שם בנוגע לדין ש"הבועל ארמית – קנאים פוגעין בו", ומביא את דברי הגאון הרוגצ'ובי זצ"ל בצפנת פענח, שלפי שיטת הר"ן בסנהדרין פב, אם הקנאי הזיק ממון בעת שהרג את הבועל חייב על הממון, דלא אמרינן קם ליה בדרבה מיניה – מכיוון שאינו מחויב מיתה. ומדייק הרבי: "ושאני הבא במחתרת וכן רודף שפטורין על ממון שהזיקו (סנהדרין עב, א. עד, א) – אף שהבא במחתרת נהרג רק מטעם 'הבא להרגך השכם להרגו', ורודף כשאפשר להציל (את הנרדף) אסור להרגו (סנהדרין, שם) – כי הם בגדר חיוב מיתה, אלא שחסרים עדות וחסר בהפועל כו' (ולהעיר מבן סורר ומורה שנידון על שם סופו – סנהדרין עא, ב)".
  11. חידוש גדול יש בדברים אלו: דין קם ליה בדרבה מיניה מונח – לא רק כשיש דין מיתות בית דין. שכן רודף אין לו דין מיתת בית דין (ואף לא הובא לבית דין), ועם כל זה אומרים בו דין קם ליה בדרבה מיניה. מכאן שדין קם ליה בדרבה מיניה מונח כאשר לאדם יש "גדר חיוב מיתה". כלומר: אם האדם אכן היה עושה את המעשה, והיה הורג את הנרדף, או אז היה חייב מיתת בית דין. אדם כזה הוא בגדר חיוב מיתה, ויש לו פטור ממון של קם ליה בדרבה מיניה. (עיקרון דומה מצינו בבן סורר ומורה. מדוע דינו של הילד הסורר והמורה מיתה? כי אנו יודעים שילד מסוג זה יגדל להיות רוצח, ומוטב ימות כשר. היינו שהוא נידון על שם סופו).
  12. לפי זה עולה כמין חומר: רודף על ידי גרם אינו "בגדר חיוב מיתה" בשום אופן, ולכן, אין בו פטורי ממון דקם ליה בדרבה מיניה. עם זאת, יש מצווה להציל את הנרדף ואפילו בנפשו של אותו רודף (כמו שנבאר לקמן).
  13. לכאורה על פי דברים אלו יש מקום להבין: אם הוא אינו בגדר חיוב מיתה, הרי שחסר כאן חלק מדין חלות רודף! אם גם "על שם סופו" הוא לא יכול להתחייב בדין מיתה, מניין להחיל עליו דין רודף?
  14. גדולי האחרונים בדורות האחרונים העלו מסקנה חשובה בנוגע דין רודף. הגרי"ז (רבי יצחק זאב סולבייצ'יק זצ"ל) מאריך ליישב שיטת הרמב"ם בנדון, באמצעות הסברה מסוימת, אותה מסביר גם הגר"ש ישראלי בסגנון אחר קצת תוך כדי דיון אחר. נלך, אם כן, ראשון ראשון ואחרון אחרון:
  15. כתב הרמב"ם (הל' רוצח פ"א, הי"ג): "כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו, הרי זה שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין בית דין ממיתים אותו".
  16. הטור (חושן משפט סי' תכה) כתב על זה: "ואיני יודע, כיוון שחייב מיתה, למה אין בית דין ממיתים אותו?!"
  17. ליישוב קושיא זו מכוונים דברי הגרי"ז (להלן לא נתעכב בהסברת יישוב דברי הרמב"ם, אלא באותם המסקנות העולות מן הדברים). וכה דבריו: ברודף יש שני דינים. דין אחד הוא, שאנו מחשיבים את הרודף כאדם בר מיתה (גברא קטילא), וזה נלמד מהבא במחתרת שאמרה התורה ש"אין לו דמים". וישנו דין נוסף של הצלת הנרדף. והדין של אין לו דמים אינו תלוי בזה שיש רשות להורגו משום הצלת הנרדף, אלא הפטור של ההורג הוא מצד עצמו, והיינו משום שחל עלי דין מיוחד האומר ש"אין לו דמים". וגם אם נמצא שיהרגוהו ואין בהריגה הצלת הנרדף, גם כן פטורים עליו, כיון שאין לו דמים וחשיב גברא קטילא.
  18. ממשיך הגרי"ז וכותב: "ועל כל פנים נמצינו למדים, דהא דהרודף פטורים על הריגתו, אינו תלוי בזה שרשות להורגו משום הצלת הנרדף, כי אם הוא דין בפני עצמו, משום שחלה ביה תורת "אין לו דמים" וגברא קטילא, והוא חלות דין בגופו של הרודף המועיל לפטור על הריגתו כדין גברא קטילא גם בלא טעמא דהצלת הנרדף. ולפי זה נראה, דזהו יסוד דינו של הרמב"ם, דברודף שיכול להצילו באחד מאיבריו אף דאסור להרגו מכל מקום פטורים על הריגתו, משום דסבירא ליה דהא דביכול להצילו באחד מאבריו אסור להצילו בנפשו, היינו רק דאז ליכא המצוה והרשות של הריגת הרודף היא משום הצלת הנרדף. אבל זה הדין השני שיש ברודף דאין לו דמים ונחשב גברא קטילא, זה לעולם איתיה אף ביכול להצילו באחד מאיבריו, דכל שעצם מעשה הרדיפה יש בה דינא ד"אין לו דמים" ואין חייבים עליו וכו'. וזהו שכתב הרמב"ם דאף דהוי בכלל שופך דמים, כיוון דפקע מינה דין רשות מ"מ אין חייבים עליו כמו שנתבאר… וזהו שכתב הרמב"ם דההורגו אין בית דין ממיתים אותו".
  19. מדברי הגרי"ז הללו עולה: שיש כאן משום הסבר וביאור לשאלה שבסעיף 13: אם אין ברודף ע"י גרם גדר חיוב מיתה, איך אם כן מוטל עליו דין רודף על כל המשתמע? אלא שלפי דברי הגרי"ז יש להשיב: נכון שאין עליו גדר חיוב מיתה ולכן אין הוא פטור מדין קם ליה בדרבה מיניה. אבל הרי סוף כל סוף דין "הצלת הנרדף" יש כאן, ועוד איך! ובמילא מצד דין הצלת הנרדף שוב "אין לו דמים", וחל עליו דין רודף. לשון אחר: גדר חיוב מיתה הוא דין חשוב ברודף, אבל אין לדין זה זכות "וטו". אם אין כאן גדר חיוב מיתה, אין זה מפריע לחלות דין של רודף – כי דיו בדין הצלת הנרדף בכדי להחיל דין רודף.
  20. דברים דומים קצת כתב הגר"ש ישראלי, אגב דיונו בדברי האור שמח (שלעיל סעיף 7). וכה כתב (במאמרו הנ"ל סעיף 9, עמ' 268): "נראה שיש ברודף שני דינים: האחד שנלמד מנערה המאורסה והוא 'בכל דבר שיכול להושיע' כפי המבואר בגמרא [וזוהי המצווה לפגוע ברודף]. והשני, שדמו של הרודף הפקר, וכל ההורגו באותה שעה פטור והוא נלמד מן הכתוב "אין לו דמים", שדמו כמים באותה השעה. כאן לא דן הכתוב מצד המצווה של הצלת הנרדף, אלא קובע על הרודף דין מצד עצמו. ולכן לא דיבר הכתוב בלשון מצווה, כמו שכתב לענין נערה, כי כאן בא הכתוב לקבוע עליו דין מצד עצמו, וזו אינה אלא הפקרת דמו שהוא בחינת דין שנפסק עליו על ידי עצם מעשיו מבלי צורך להביאו לדין".
  21. על כל פנים, מכל האמור נראה לחלק את הנידון לארבעה חלוקות: א. כאשר לפנינו מי שיוצר את הסיכון באופן ישיר. ב. מי שמחזיק במידע (ישיר או עקיף) שיכול למנוע את הסיכון, אך אינו יוצר סיכון באופן פעיל. ג. כשפועלים בנסיבות של אי וודאות (הנחקר חשוד בהסתרת מידע חיוני, אך הדבר מוטל בספק). ד. להיעזר בשכן של הרשע על מנת למגר את הסיכון.
  22. מהדברים נראה, כי כל מי שבמעשיו גורם למוות של יהודים, הריהו בכל דין רודף. בין אם מעשהו אקטיבי בין אם מעשהו פאסיבי. (יש לראות שתיקה של אדם כזה – כמעשה ממש). ולכן מותר לפגוע בו – באיבריו. (בנדו"ד לכאורה יש לומר שלא בנפשו, כי הוא הרי מוחזק בתפיסה, במעצר, ועל יד הריגתו לא תצמח שום תועלת. ועיקר דין רודף אינו ענישה, כי אם הצלה, כמו שהארכתי לעיל). דברים אלו מכוונים לחלוקות א ו-ב, כלומר: למי שיוצר את הסיכון כמובן, וגם למי שיש בידו למנוע הסיכון ונמנע במזיד מלתת את המידע. בנוגע לחלוקה השלישית (כשיש חוסר וודאות) ניתן לומר כי הדבר תלוי. כמובן, אדם ש"סתם" נטפלו אליו וחושדים בו כי יש בו מידע אינו נכנס לא לגדר של רודף ולא לגדר של ספק רודף. בדרך כלל, אבל, האדם הנלקח לחקירה, הוא אדם ששותף ברמה מסוימת למעשה הפשע. לכן יש מצבים בהם יהא מותר להשתמש בפגיעה מסוימת בגופו. אבל קשה לקבוע בזה פרמטר כללי – אלא שכל מקרה לגופו. יש להיזהר שלא להכות ולהשפיל חפים מפשע, אך מאידך אין למנוע האפשרות הזו, במקרה שנראה באופן סביר, אשר הדבר יגרום להצלת נפשות מישראל).
  23. בנוגע ל"נוהל שכן", יש לומר, על פי היסוד דלעיל של הצלת הנרדף, כי לעניין מסוים השכן חשוב כרודף. ברור כי אין כוונת הדברים שיש להורגו או להכותו. אם הוא חף מפשע הדבר אסור. אבל לעניין הפגיעה המועטת בכבודו על ידי שמטלטלים אותו, לצורך הצלת נפשות מישראל, נראה שבפרט זה "כבודו" וכו' חשוב כרודף – כי אם בגלל כבודו יהרגו נפשות מישראל (על ידי זה שלא יעצרו את המרצחים עקב הרצון לשמור על כבודו של השכן), יוצא שה"כבוד" הוא "רודף"!
  24. הדברים עוד ארוכים מיני ים, ולא עמדנו אלא על קוצו של יוד. אולם בסיום הדברים חשוב להדגיש שוב, כי אסור לדברים הללו להתנהל מתוך רתיחת הרגש, אלא מתוך שיקול דעת בדברה של תורה. והלוא כבר שנינו ביבמות בנוגע לפרשת הגבעונים (שבשמואל ב, פרק כא), (יבמות עט, א): "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפהרסיא. שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו? הלו בני מלכים, מה עשו? פשטו ידיהם בגרים וגרורים. אמרו, אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו". ויהי רצון שתמורת העיסוק בעניינים מכאיבים אלה, נעסוק במהרה בימינו בהני "הלכתא למשיחא"!