איסור לא תחונם
ברכות לשנה הלועזית החדשה
(איסור לא תחונם)
ידוע שיש נוהג לתת מתנות לגויים לפני "חג המולד" או שאר החגים, נוהג זה אינו קיים רק לגבי עובדים במפעל של בעה"ב היהודי, אלא גם לגבי פקיד בבנק, או לרופא האישי או לסתם חבר נכרי.
לכאורה, אין בכך כל חסרון ואדרבא, יחס נאות וחברי זה מקדש שם ישראל בין האומות.
אולם במבט בוחן נמצא כי הענקת מתנה שכזו עלולה להיות כרוכה במספר איסורים, ראשית: מדין הגמרא ישנו איסור אפילו לסחור עם נכרי סמוך ל"אם אידם". מחשש שהרווח שיצא לנכרי יביאנו להודות לעבודה זרה ונמצא שהיהודי הוא שגרם לחיזוקה של העבודה זרה. שנית: ישנו איסור כללי להעניק לנכרי מתנת חינם, נפתח בבירור איסור זה.
בפרשת "ואתחנן" נאמר: "כי יביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה וְנַשַל גויים רבים מִפַנֶיךָ, ונתנם ה' אלוקיך לפניך והִיכיתַם, החרם תחרים אותם לא תכרות להם בְרִית ולא תְחוֹנֶם".
מהי הכוונה? בצווי התורה "לא תחונם" הגמ' בע"ז [ ] מפרשת כי בציווי "לא תחונם" – הכוונה הוא לאחד משלשת הדברים הבאים:
- לא תתן להם חַנִיָה בקרקע – לא לתת לא ולמכור שום קרקע מא"י לעכו"ם. לפי פירוש זה אין זו רק בעיה של החזרת שטחים מא"י תמורת הסכם שלום, שאכן יש המתירים לעשות כן בגלל פיקוח נפש.
אלא גם יוצר קושי זה בשנת השמיטה למכור את השדות לנכרי כדי להפקיעם מקדושת שביעית, מה שמוכר כיום בשם: "היתר מכירה". אמנם ר' יצחק אלחנן, התיר למכור את אדמת הארץ לגוי, בשנת השמיטה כדי למנוע איסורי שביעית ובעקבות היתר זה מקילים כיום במכירת הקרקע לנכרי בשנת השמיטה.
- "לא תתן להם חֶן" מסביר רש"י, שלא יאמר כמה עובד כוכבים זה נאה". כלומר אסור לתת מחמאה לא כל מחמאה אסורה אלא לתת לו "חן" לגוי. ולכאורה משמע דהיינו אפילו שלא בפניו אסור לציינו לשבח מבחינת …. החיצוני (לכאורה אינך יכול לומר על גוי שהוא "עילוי" – גאון). לימוד זה, לא מרשה לנו לומר שום דבר נאה על גוי. (אפילו לא לגבי שחקן כדורסל – טוב וכדו'). זו שאלה שנשאלים לעתים בבתי ספר יהודיים בגולה, כשלמשל יש לילדים מורה מיוחד לאנגלית איך מותר לומר זאת?! ולציינו לשבח מבלי לעבור על האיסור.
- לא תתן להם מתנת חינם: פשוטו כמשמעו, שאסור לתת לנכרי מתנה סתם ללא סיבה בכך אנו נכנסים לנושא שלנו, כיצד יכולים אנו לתת להם מתנות ליום חגם.
לכאורה היה ניתן לישב בפשטות ולומר כי הפסוק הנ"ל מדבר באופן ספציפי לגבי שבעת האומות, שהיו בא"י בשעה שנכנסנו לארץ לאחר יציאת מצרים. ולא לגבי אומות אחרות הקימות בימינו שאינם כלולות באיסור זה.
אולם התוספות (ע"ז דף ל"א ע"א דפ"י … אומר) שאין זה נכון, ולגביאלא איסור זה של מתנת חינם, ונתינת חן וחניה – אין שום טעם לחלק בו, בין שאר עובדי כוכבים לז' עמים" – כלומר איסור זה נוגע לכל הגויים, וכן סוברים גם שאר הראשונים.
אכן, בעל ה"תורה תמימה": כתב וז"ל: "אבל נראה לי שזה כך לז' עממין"! ולפלא הוא, מאחר שכאמור אין זו דעת הראשונים (לבדוק האם אין ראשונים שחולקים על תוס').
מכל מקום, לדעת הראשונים הסוברים שפסוק זה מדבר בכל אוה"ע. צריך להבין מדוע? האם אנו גזעניים? מה איכפת לקב"ה שניתן לידידינו הנכרים מתנות או מחמאות?
מסביר ה"חינוך": שאין זו גזענות, אלא משום ריחוק מעבודה זרה .כי בהיסטוריה של העם היהודי ע"ז היתה אחת מהעבירות הנפוצות של עם ישראל עד חורבן הבית. לכן רצתה התורה להבדיל בין עובדי ע"ז לבין ישראל וליצור חייץ בינם כדי למנוע השפעתם על ישראל שיעבדו ע"ז. לכן אסרה התורה קשר של מתנות ומחמאות מפני שקשר כזה זהו פתח להגיע לע"ז.
וזה לשון החינוך (במצוה תכ"ו): "לפי שתחילת כל מעשה בני אדם היא קביעת המחשבה במעשים ובהעלאת הדברים על שפת הלשון, ומשנרחיק ממחשבותינו ולא יעלה על פינו, שיהיה במי שהוא עובד ע"ז – דבר תועלת".
ועל כן במחשבה ובדיבור ובמעשה – עלינו להימנע מקשר עמהם. לכן אסור לנו, לתת להם מחמאות, ולא מתנות חינם וכדו'.
הלכה זו ברמב"ם מובאת בהלכות זכיה מתנה [ ], וכן נפסק בשו"ע [חו"מ סי'…] שאסור לתת מתנה לגוי.
אמנם, ניתן למצוא דרך מרווחת להתיר לתת מתנה לגוי:
התוספות בע"ז (ל"א ע"א) שואל גם על המשנה בחולין, פרק גיד הנשה [ ] "שולח אדם ירך לנוכרי, שגיד הנשה בתוכה", (שם הסוגיה דנה לגבי גנבת דעת) ואינו חושש אך המשנה בכל זאת מספרת שמותר לתת מתנה לעכו"ם. שואל תוספות: אמנם מבואר שאין הישראל צריך לחוש לאיסור אולם כיצד מותר לו לשלוח לעכו"ם ירך בשר במתנה הרי זה בניגוד לצווי "לא תחונם" – לא תתן להם מתנת חינם.
משיבים התוספות: "במכירו"! והוי כמוחלו לו" – כלומר אם אתה מכיר את הגוי, זו אינה סתם מתנה, אלא כאילו מכרת לו משהוא. שהרי אין מי שיסבור שיש איסור למכור לגוי משהו. וזאת מפני שמכירה אינך עושה לגוי טובה, אלא עתה מטיב לעצמך, ועושה מזה פרנסה. ולכן אם יהודי מכיר את הגוי, וכנראה שהוא קיבל ממנו משהו בעבר, או עתיד לקבל ממנו משהו בעתיד, ויהיה לו תועלת מזה, מותר לתת לו מתנה, ולכן המשנה התירה שם בחולין.
הר"ן בגיטין מציע סברה דומה. הגמ' בברכות ובגיטין מספרת שר' אליעזר, שחרר את עבדו הכנעני כדי שישלים מנין, שכן עבד כנעני שמשתחרר נהיה יהודי, ומכיון שהיה חסר אחד למנין. ר"א שחרר את עבדו הכנעני כדי לצרפו למנין. הגמ' שואלת, כיצד ר"א שחרר עבדו לצורך מנין, הרי נאמר "לעולם בהם תעבודו", דהיינו שחייבים להשתעבד בעבד כנעני לעולם ואסור לשחררו, מתרצת הגמרא: "מצוה שאני".
מסביר הר"ן: מה שהגמרא אומרת שהמשחרר עבדו עובר בעשה, אין הפירוש שיש איסור עשה לשחרר עבד כנעני. כי אם אכן היה אסור לשחרר עבד, היה האיסור קיים גם לגבי שחרור לטובת השלמת מנין. לכן מסביר הר"ן: יש מתרצים, שלא אמרה התורה, "לעולם בהם תעבודו אלא שלא יתן להם מתנת חינם"!
כלומר, טעם האיסור של שחרור עבד הוא, כי בזמן שאתה משחררו אתה נותן לו חופש וזוהי מתנה. "וכיון דאיכא, מצוה, לאו משום חניה עושה כן, אלא לצורך עצמו".
כלומר: במקום שיש מצוה, אינך נותן לו שזוהי משמעותה של מתנה, אלא אתה בעצם נותן לעצמך כדי שיהיה לך מנין. ולכן ר"א ששחרר את עבדו לא עשה זאת בשביל עצמו אלא לטובת היהודים שבקשו להתפלל במנין ונמצא שלא נתן לעבד, אלא לעצמו ולשאר היהודים וזה מותר.
על פי היסוד הזה ניתן לכאורה לומר כי: בכל מקרה שאתה נותן מתנה לעכו"ם ואין זה סתם בגלל טוב ליבך, אלא בגלל שזהו מנהג המדינה, או שאתה רוצה לשפר את היחס בינך לבין עובדיך או עמיתך או אנשים המעניקים לך שירות – זה לא מתנת חינם, אלא מתנת תועלת עצמית, ומתנה מסוג זה – מותרת, מדין "מַכִּירוֹ" שחידשו התוספת על פי המשנה בחולין.
אפשר להסביר את השאלה על פי הדרך שכתב הרשב"א: כי הגם שכתבו הראשונים שהאיסור של "לא תחונם" – קיים לא רק לז' עממין, אלא גם לכל יתר העכו"ם, אולם כשמדובר על עכו"ם אין הכוונה לכל הגויים בלא יוצא מן הכלל אלא רק לנכרים עובדי עבודה זרה.
הוסיף וביאר הרשב"א. כי מאחר וכל תכליתו של איסור זה לתת מתנות ומחמאות, הוא כדי למנוע מאתנו לעבוד עבודה זרה. ממילא כשמדובר באנשים שאינם עובדי ע"ז, אין לנו עמהם כל בעיה.
וכך כתב בתשובות הרשב"א, ….(סי' ח') בישוב המשנה בחולין "שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכו". שלכאורה קשה, כיצד מותר לתת מתנה לעכו"ם, הרי זו מתנת חינם. "הכא במאי עסקינן בלאו עובד ע"ז". דהיינו המשנה בחולין מדברת בנכרי שאינו עובד עבודה זרה ולכן אין כל איסור לשלוח לו ירך ….. במתנה.
אם כן, מאחר שכל האיסור קיים רק לעובדי ע"ז, לכן לגבי ישמעאלים – מוסלמים שאינם עובדי ע"ז, אין כל איסור. וגם לגבי נוצרים, ישנם מספר פוסקים הסוברים שנוצרים בזמן הזה אינם בכלל עובדי ע"ז, וזה נושא בנפרד.
אמנם יש הרבה נוצרים שאומרים על עצמם שהם דתיים, ולפי הסקרים באמריקה אף רובם של הנוצרים דתיים. אך למעשה הם רק משיבים זאת לסקרים, ובפועל הם אינם עושים מאומה כעובדי ע"ז ולפיכך יש מקום לומר כי לדברי הרשב"א גם הם אינם בכלל האיסור.
ומדברי ספר החינוך יש להוכיח כשיטת הרשב"א, שכתב וז"ל: שאומר: "מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שאין נותנים להם מתנת חינם, דוקא למי שעובד ע"ז, אבל לא למי שאין לו עובד" ע"ז. ואע"פ שהוא עומד בגישתו, (גוי שאוכל שרצים ורמשים) כגון גר ותושב, (אינו יהודי) מכיון שקיבל עליו שבע מצוות, מפרנסים אותו ונותנים לו מתנת חינם".
כלומר: מי שאינו יהודי, אפילו שהוא עדין ע"ז שהוא גר תושב, שגר בא"י, שקיבל על עצמו 7 מצוות בני נח, מותר לתת לו – מתנת חינם.
הבעיה בדברי החינוך היא שהוא מציין בדברים שעניינו של גר ותושב נוהג רק בזמן שהאבל נוהג. כלומר לפי דברי ה"חינוך" – כיום לא תמצא גר תושב, כי כל מהותו של גר תשוב אינו נוהג אלא בזמן שהאבל נוהג.
מדוע ה"חינוך" הכניס זאת, אין בימנו" גר תושב"?
מסביר הרב ווזנר ב"שבט הלוי" (בחלק ד' סימן רי"ג) רואים מהחינוך הזה, שהחינוך אינו סובר באופן זהה ומוחלט לדברי הרשב"א. כי זה לא דאי לא להיות עובד ע"ז. אלא צריך שיהיה עובד ע"ז, שהוא גר תושב, שעליו יש לנו אחריות להחיותו.
א"כ הרב ווזנר נשאר בצ"ע מהי באמת שיטתו של החינוך הלכה למעשה.
בכל זאת לעניינו, הטור בחומ' (סי' רמ"ט) כשמביא הלכה זו: "אסור ליתן מתנת חינם, לעובד ע"ז".
נראה לכאורה, מותר כדברי הרשב"א! נראה שאנו מסודרים!
אך הב"י אומר: "לאו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב". כי ישמעאלים ג"כ כלולים באיסור, ומי לא כלול באיסור זה – גר תושב! א"כ רק לגר תשוב מותר לתת מתנת חינם.
כך גם נפסק בשו"ע וכן פסק הש"ק ביור"ד (סי' קנ"א) וכך הסמ"ע ברמ"ט בחו"מ פסק. וזה הלכה למעשה. אמנם הרשב"א והחינוך חולקים על כך. אך קשה להקל באיסור דאורייתא.
יוצא אפוא, שאיסור זה של מתנת חינם, כולל גם את אלה שאינם עובדי ע"ז. ומדוע זה כך?
הציץ אליעזר (חט"ו סי' מ"ז) – מצטט את הרשב"א והחינוך והמאירי. כדי לתרץ שאלה מעניינת. וז"ל: "לכבוד ידידי הרופא המהולל פרופ' אברהם אברהם, כבר הקשה לשאול … יסוד ההיתר לשבח ולהלל את חכמי אוה"ע כשמחדשים וממציאים איזה מידע באיזה חכמה שהיא. [למשל קריאת מאמר רפואי נפלא ומהי תגובתך הטבעית האיש שכתב זאת הוא גאון, איך זה מותר? כיצד מותר להחמיא על החכמה שבאה מהגויים שכן "כחמה בגויים תאמין" – קורה לנו להגיע לכינוסים בינ"ל והנואם היה נפלא, ובאופן טבעי אתה מבקש לשבח, או אם אתה המנחה, שזוהי חובתך האלמנטרית לשבח את הנואם. או כשאתה שומע מוסיקה של בטהובן]
ה"ציץ אליעזר" מחפש צד של היתר, שכן אם נלך לפי הרשב"א החינוך והמאירי, שכל האיסור של "לא תחנום" – שלא תתן להם חן, כי זה רק על עובדי ע"ז. ורוב הרופאים והמוסיקאים אינם עובדי ע"ז ואז אנו חופשיים להחמיא.
אך לצערנו הב"י וגם בשו"ע ש"ך והסמ"ע לא פסקו כן, ולכן צריך לחפש היתר יותר מבוסס!
לכן ה"ציץ אליעזר" מחפש שני היתרים:
הוא מצטט את הספר – "נשמת כל חי" (מהגאון ר' חיים פלאג'): שמדייק מלשון הרמב"ם.
הרמב"ם (בהלכות ע"ז פ"י) אסור לספר לשבחן אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבים זה בצורתו, ק"ו שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריהם".
מכאן ר' חיים פלאג': נא' "דבר מדבריהם" אך אם אורים דווקא דבר מדבריהם שלהם של עצמם, אך אם הם אומרים דבר חכמה כללית לא משלהם – זה לכאורה מותר.
כלומר אם אתה רואה פסל יפה שהוא יצירה של אומן גוי. על כך יש איסור לשבחו ולהללו. כי זה "דבר מדבריהם". אך אם רופא מחדש דבר ע"פ נתונים שאינם שלו, ורק מסדר את הדברים באופן שיתחדשו לך דברים זה לא נקרא "דבר מדבריהם" – מותר.
כלומר אם אתה רואה גוי נאה, ואינך אומר כמה נאה עכו"ם זה, אלא אתה מתפעל ואומר, איזה רבש"ע שברא כזה אדם נאה – זה מותר. ולא רק מותר אלא יש אפילו ברכה לדבר כזה.
כי כשאתה רואה חכם מחכמי אוה"ע – "ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם" – כלומר אם מטרת ההתפעלות שלך לשבח את הגוי עצמו – זה אסור אך באמצעות הגוי אתה משבח את הקב"ה – זה מותר.
הרב וויין אל תשבח את הכנר אלא את הכינור או את הקב"ה – וזה מותר. וזה ההיתר לשבח מישהו עאוה"ע.
א"כ יש לנו 3 היתרים:
- אם אינו עובד ע"ז – מותר. לדעת הרשב"א והחינוך והמאירי.
- אם אינו "דבר מדבריהם" – מותר לפי ר' חיים פלאג'.
- אם אינך משבח את הגוי אלא את ה' – מותר.
למרות שזה קשה לשבח את ה' כשאתה מסתכל על איש מסויים, אך אם תתרגל – תצליח! ואם תפנים לעצמך לפני כן – תצליח.