אימוץ ילדים בסיכון לאור ההלכה

אימוץ ילדים בסיכון לאור ההלכה

 

א) רקע ונתונים

 

בשנים האחרונות סודרו ע"י משרד הרווחה בין 8,000 ל- 10,000 ילדים מחוץ לביתם, רוב הילדים נשלחו לפנימיות לילדים בסיכון של משרד הרווחה, ומיעוטם במשפחות אומנות. מספר הפניות של משפחות המבקשות לאמץ ילדים הוא כ-600 משפחות בשנה. הפונים לאימוץ הם בדרך כלל משפחות חשוכות ילדים והורים לילדים ביולוגיים המבקשים לאמץ תינוק להורות כאתגר. יש גם אמהות חד הוריות, או בת זוגו של הורה ביולוגי- שבת זוגתו מבקשת להיות מוכרת כאם מאמצת (או להיפך הבעל של האמא הביולוגית).

 

קיים מחסור גדול למצוא משפחות שתאמצנה ילדים גדולים, או ילדים חריגים (מחלות שונות פיגור, תסמונת שונה).

 

שאלתנו היא: האם ילדים מוגבלים, חסרי ישע, או חסרי הורים עם מסוגלות הורית- שזו מצווה לגדלם, מבחינה גשמית או רוחנית – האם מותר הדבר מבחינת איסור ייחוד?

לא נכנס  כאן לגדרי – ייחוד, הכלל הוא שאסור לאיש להתייחד עם אישה, באשה – מעל גיל 3, ובאיש מעל גיל 9 – שכן רק אז הם "ראויים לביאה".

 

מהי הדילמה?

  1. קשה מאד לזוג נשוי שהבעל לא יעדר בכלל מהבית, או מהעיר, וכן האישה. וברוב המקרים הילד המאומץ לא יודע שהם אינם הוריו, וגם הם נזהרים לא לחשוף זאת בפניו, עד שיגדל הילד, א"כ לא ניתן להיזהר מאיסור ייחוד, כי כל הקפדה שכזו מיד ירגישו הילדים המאומצים שהם לא הילדים הטבעיים, עקב זהירות ההורים המאמצים כלפיהם מאיסור ייחוד.

 

  1. כמו"כ מה יעשה האיש כאשר מתאלמן מאשתו, או כשהיא מתאלמנת מבעלה, האם עליהם להיפרד מהבן או מהבת שאימצו, אחרי שנים שנוצר כבר ביניהם קשר נפשי?

 

  1. מה הדין של חיבוק ונישוק מתוך יחס אבהי?

מאידך ידוע: שבן מתייחד עם אמו ובת מתייחדת עם אביה, ואין לגביהם איסור ייחוד, האם ניתן לומר זאת גם לגבי ילד מאומץ שמגדלים, האם יהיה דינו כילד ביולוגי ולא יהיה בהם איסור ייחוד גם בבן או בת מאומצים?

 

לכאורה ראיה: מהגמ' בסנהדרין (דף י"ט ע"ב): "כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". משמע שדינו של המגדל (מאמץ) כדין יולד. השאלה היא האם זה "כאילו" ילדו, או "ממש" ילדו. ונפ"מ לאיסור ייחוד.

 

לפני שנסיק מסקנות: נברר תחילה מהו גדר "כל המגדל יתום" – אולי הכוונה במגדל יתום ממש, שאין לו הורים כלל אך אם מדובר בילד שהוריו חיים (אך אינם מסוגלים לגדלו) אין הוא כדין יתום?! הגמרא שם סנהדרין (יט:) אומרת: מקור לאימוץ:

"רבי יוחנן אמר מהכא (מכאן המקור למגדל יתום כאילו ילדו) ואשתו היהודית (של מרד דהיינו בתיה בת פרעה) ילדה את יֶרֶד אַבִי גְדוֹר אלה בני בתיה בת פועה אשר לקח מָרֶד". מרד – זה כַּלֶב (בן יפונה) ולמה נקרא שמו מרד? שמרד בעצת מרגלים. (שואלת הגמ') "וכי בתיה ילדה? והלא יוכבד ילדה? אלא יוכבד ילדה, ובתיה גידלה לפיכך נקרא על שמה". (כי כל המגדל יתום בביתו כאילו ילדו).

 

מדייק מכאן המהרש"א: הרי הוריו של משה חיים עדיין, ובכל זאת נחשבת בתיה כאמו, וכמי שילדתו, משמע ש"כל המגדל יתום בתוך ביתו" זה לאו דווקא יתום ללא הורים, אלא גם יתום עם הוריו חיים!

 

אך עדין קשה: אולי  מציאות זו היתה רלוונטית לגבי משה, שנחשב כ"יתום" – מאב ומאם, כי חששו לגלות מי הם הוריו, ומבחינת משה הוא נחשב בעיני בתיה כיתום ללא הורים? ומי יודע שכשידוע בבירור מי הם ההורים, נקרא המגדל- כאילו "ילדו"?

 

זה נלמד מהמשך הגמ'(שם סנהדרין י"ט:):

ר' אֶלְעַזַר אמר מהכא (תהילים ע"ז, ט"ז): "גַאַלְתָ בִּזְרוֹע עַמֶך (ממצרים) (את) בני יעקב ויוסף סלה".

וכי יוסף ילד? והלא יעקב ילד? אלא יעקב יַלַד (אותם) ויוסף כִלְכֶּל (אותם ברעב) לפיכך נקראו על שמו, (בני יוסף שכאילו ילדם).

 

וכאן מדובר כשיעקב אביהם היה חי, בכל זאת יוסף מוגדר "המגדל" כאילו ילדו ולפיכך נקרא על שמו.

אמנם המהרש"א מעיר: שיכול להיות שיוסף הוגדר "מכלכל" את אחיו, כיון שדאג לכלכלתם גם אחרי מותו של יעקב, ואולי בגלל זה נחשב "מגדל" – כי מדובר שכלכלם גם לאחר שהתייתמו מאביהם, ואולי הכוונה ביתום ממש.

אך למעשה: עפ"י החוק כיון שההורים הביולוגים אסורים מלגלות לבנם שהם הוריו (עד גיל מסויים) א"כ מצבנו דומה למשה שהוריו היו מנועים מלגלות שהם הוריו הביולוגיים – והרי הגמ' מגדירה את בתיה המאמצת, "כאילו ילדה" אותו, ולפיכך נקרא על שמה.

לסיכום: גם בן שאינו יתום ממש, אלא הוריו בחיים ומכורח המציאות נאלצו הרשויות למסרו לאימוץ, נחשב המאמץ כ"מגדלו" וחז"ל קבעו "כאילו ילדו".

 

ב) הגדרת "כאילו ילדו" האם זה ממש או רק עידוד

 

כשחז"ל קבעו כי "כל המגדל בן חברו בתוך ביתו כאילו ילדו". האם כוונתם "כאילו ילדו" ממש, או "כאילו" – זה רק תמריץ ועידוד לאנשים שיקיימו מצוה זו, ויכניסו יתום לביתם ויזכו לזכויות כלפי שמיא, כאילו ילדוהו.

ונפ"מ: אם זה כילד ממש – נראה שדינו יהיה ככל בן ביולוגי שמותר בייחוד. אך אם זה רק עידוד, נותרה בעיית הייחוד בעיצומה!

 

1) דוגמאות: "שכאילו ילדו" – זה כילדו ממש.

 

דוגמא 1: ר' שלמה קלוגר ב"חכמת שלמה" (שו"ע אהע"ז סי' א'):

"הנה נסתפקתי במי שגידל יתום ויתומה בתוך ביתו, אם נחשב זה קיום פריה ורביה, כיון שאמרו חז"ל, המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

משמע משאלתו של ר' שלמה קלוגר – שזה לא רק ענין של עידוד אלא כאילו ילדו ממש!

 

דוגמא 2: הרמ"א (בדיני שטרות חו"מ סי' מ"ב סעיף ט"ו):

"מי שמגדל יתום בתוך ביתו, וכתב עליו בשטר "בני", או היתום כתב על המגדלו "אבי" או "אמי" – לא מקרי מזוייף – וכשר! הואיל וגידלוהו ראוי לכתוב כך".

מקורו מ"הגהות מיימוניות" (תשובות השייכות לספר משפטים סי' מ"ח):

"ששאלתם, ראובן ואשתו שכתבו שטר לבן אשתו וכתבו בו "תנו לבננו", נראה דלישנא מעליא הוא, שהרי המגדל יתום ויתומה כאילו ילדו"!

 

דוגמא 3: "מרגליות הים" מביא מקור מ"שילוח הקן".

רש"י בגמ' בחולין (ק"מ ע"ב, ד"ה דילמא): "…אפילו אין הביצים שלה… דהואיל ודרכה לגדלן "והאם רובצת" קרינן ביה".

 

כלומר, גם בשילוח הקן, שאסור לקחת את הביצים, אפילו אם אין הביצים שלה, כיון שהיא מגדלת אותם ודרכה בכך לדגור על אותם ביצים – נחשב הדבר כאילו היא האם המגדלת, ויש לכך השלכה הלכתית לגבי קיום מצות "שילוח הקן".

 

משמע מכל הנ"ל: שאין זה רק לשון "עידוד" ("כאילו ילדו") אלא יש לכך השלכות הלכתיות כאילו זה נחשב ללידה ממש!

 

מאידך אין זה כ"כ פשוט:

 

דוגמאות שזה לא כלידה ממש אלא לשון עידוד

 

ראיה 1: שו"ע אהע"ז (סי' קנד סעיף ו')

"האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראויה לִבָּנות ממנו – אין שומעין לה, ואם אמרה שחַפֵצָה לְיֶלֶד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו… אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה, ואינה תובעת כתובתה – כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה, וגם אין לתלות תביעות הגט בשום דבר אחר – שומעין לה".

(כלומר כאשר ברור שכל רצונה הוא רק ילד ולא שום סיבה כלכלית או שיקול זר אחר).

 

המקור לכך: מהגמ' ביבמות (דף ס"ה ע"ב):

"ההיא דאתאי לקמיה דרב נחמן (ותובעת גט מבעלה כי לא היו להם ילדים), אמר לה (ר"נ) הא לא מיפקדת? (הרי את לא מצווה על מצות פו"ר) אמרה ליה: "לא בעיא הך איתתא חוטרא לידא ומרה לקבורה? (מקל ליד ומעדר לקבורה) – שיהיה מי שיעזור לי בחיי זקנותי ושיקברני במותי) אמר: כי הא, ודאי כפינן"!

 

מכאן למדו הפוסקים: שאשה יכולה לתבוע גירושין, בטענה שרוצה "חוטרא לידה ומרה לקבורה".

 

ונפסק שם בשו"ע באותו סעיף, שזאת טענה תקפה, גם אפילו אם הבעל קיים בעצמו מצות פרו"ר מנישואין קודמים, בכל זאת טענת האשה "חוטרה בידה ומרה לקבורה" – תקפה הלכתית.

 

נשאלת השאלה: מה הדין אם הזוג אימצו ילד האם טענתה תקפה עדין, האם יכולה לומר חוטרה לידה – כשיש לה ילד מאומץ. זה נושא שנדון בבי"ד הרבני הגדול.

מצד אחד – מתלבט אחד הדיינים ואומר "אינני יודע אם אכן הילדים המאומצים נחשבים אצל ההורים המאומצים כתחליף רגשי ומהותי לילדים ביולוגים. יתכן שמקנן בליבם חשש שבבוא היום יבוא ההורה הביולוגי ויקח את הילד המאומץ, או שהילד המאומץ לא יהיה מסור אליהם כילד טבעי. ויש לנו כלל "רוצָה אִשָה בְּקָב שְלָה…".

 

יתירה מזו, לעתים האשה מסכימה לאמץ ילדים, כדי לחיות בתקוה שאח"כ יוולדו לה ילדים באופן טבעי. כך שעצם האימוץ לא מהווה אצלה תחליף לילדים, אלא כאמצעי להשגת ילדים בדרך הטבע.

מאידך, אומר ה"ספורנו" כשבלהה ילדה את דן, אומרת רחל אמנו: "דנני אלקים… ויתן לי בן". שואל הספורנו: כיצד נחשב זה בנה של רחל, הרי זה הבן של בלהה? ומסביר: "חוטרה לידה ומרה לקבורה" כיון שנולד על בִּרְכַּי".

משמע שאימוץ ילד, מהווה מענה לטענה "חוטרה לידה…" ואכן ילד מאומץ לעתים מגלה מסירות להוריו אף יותר מילד ביולוגי ודואג להם בזקנתם כהכרת הטוב, וכמובן לקבורתם.

מסקנת רוב הדיינים: בפסק הדין: שהמגדל בן חברו, אין זה מהווה מענה "לחוטרה בידה ומרא לקבורה". כי הקשר הגנטי בין האב לבן, יוצר תחושה שהבן הביולוגי יהיה מסור יותר בזקנתם, וזה יותר בטוח לאשה – שבנה הטבעי יתמסר לה בזקנותה, יותר מבנה המאומץ.

משמע מבה"ד הנ"ל: ש"כאילו ילדו" – זה לא כלידה ממש!

 

ראיה 2: שזה לא כ"ילדו ממש": בגמ' בסנהדרין (י"ט:) כתוב: "אלה תולדות אהרן ומשה" ומאידך כתוב "ואלה שמות בני אהרן", לומר לך; אהרן ילד ומשה לימד, לכך נקראו על שמו, מכאן שכל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו".

 

כמובן שהמלמד – לא נחשב כמוליד ממש. וכמו שמלמד אינו מוליד ממש, כך גם בתחילת הסוגיה לגבי ה"מגדל" בן חברו – אינו נחשב "כאילו ילדו" ממש.

 

ראיה 3: "פרקי אבות" – לא תמיד "אבא" זה ענין ביולוגי, אלא מוסרי וערכי.

מכאן רואים: ש"כאילו ילדו" – לא ברור תמיד שזה כלידה ממש. א"כ עלינו לברר מה יהיה דינו של הייחוד עם הבן או הבת המאומצים.

 

ג) דין הייחוד ואיסורו

 

שו"ע (אהע"ז סי' כ"ב):

"אסור לתייחד עם ערוה מהעריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לְגַלוֹת ערוה, חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו".

 

 

 

המקור לכך:

כשאירע מעשה אמנון ותמר, גזר דוד ובית דינו, על ייחוד עם פנויה. ואע"פ שאינה ערוה, בכל זאת כללו זאת באיסור ערוה. ושמאי והלל גזרו על ייחוד עם עובדי כוכבים. נמצא שכל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה, בין ישראלית ובין עובדת כוכבים, מכים אותם מכת מרדות.

 

מכאן למדים אנו: שהיו כאן שני שלבים: שלב של איסור דאורייתא – איסור ייחוד בעריות. ושלב שני – ע"י דוד ובית דינו – לגבי איסור ייחוד עם פנויה (בגלל מעשה אמנון ותמר). (לדעת הרמב"ם גם שלב ראשון היה מדברי קבלה).

 

ד) ומה הדין לגבי ייחוד עם  מאומצים?

 

דעות המחמירים:

  1. שו"ת "מנחת יצחק" (ח"ט סי' ק"מ):

"אין להתיר בן ובת המאומצים, וכדעת גדולי התורה ופוסקי דורנו ושלפנינו כנ"ל… ולא ידעתי היאך יעלה על הדעת לחדש סברות למצוא היתר בדבר שלרוב הפוסקים אסור מן התורה, ולרמב"ם הוי מדברי קבלה".

כמו"כ העלה שם חשש חוץ מהאיסור,

"שמא יחזיקו את המאומץ לבנו, ותצא מכך מכשול בחליצה וכיוצ"ב"..

 

  1. ספר "תורת היחוד" (של מכון אוצר הפוסקים עמ' ל"ו):

"אסור להתייחד עם ילד חורג או מאומץ".

 

פתרונות טכניים לדעת האוסרים:

  1. שו"ע (אהע"ז סי' כ"ב): "כל אשה שאסור להתייחד עמה, אם היתה אשתו עמו, הרי זה מותר להתייחד מפני שאשתו משמרתו".
  2. (שם) "אשה שבעלה בעיר – אין חוששין להתייחד עמה, מפני שאימת בעלה עליה".
  3. (שם) "בית שְפתִחו פתוח – לרשות הרבים, אין חוששין להתייחד שם".

 

אך קשה מאד להתנהל באמצעות פתרונות טכניים אלה בחיי משפחה. כי זה מקשה את אופן האימוץ. אם רוצים לגדלו באופן טבעי מבלי לגלות לו שהם לא הוריו הביולוגיים, הוא עלול להרגיש את המגבלות הללו ופתרונות הטכניים הללו, שהוא לא בן טבעי.

 

דעות להיתר ייחוד עם ילדים מאומצים

חקירה: לצורך מציאת היתר לענין האימוץ עלינו לחקור חקירה: מדוע בעצם לבן ביולוגי מותר להתייחד עם אמו? מדוע שלא יהיה לכך איסור ייחוד.

לפי ההסבר לכך, נוכל להשליך זאת גם לגבי אמא או אבא – מאמצים.

 

ה) 1. אפשר לומר: שבאופן ביולוגי מושרש בַּאֵם ובילד, עם לידתו מרחם אמו, שאין ביניהם יצר שעלול להביאם לקירבה אסורה, כי זה ענין ביולוגי.

וראיה לכך: מרש"י בקידושין (דף פ"א ע"א):

"וטעמא דדר עם אמו או עם בתו משום דלא תקיף יצרו עלייהו דאהנו ביה אַנְשֵי "כנסת הגדולה" דלא מְגָרִי בקרובתא מכי כחלי ליה ונקרינהו לעיניה. עיי"ש, והיינו דְתוּ באופן טבעי לא תקיף יצרייהו עלייהו".

 

וכוונתו לגמרא בסנהדרין (דף ס"ד ע"א):

"אנשי כנסת הגדולה ישבו בתענית שלשה ימים וביקשו שהקב"ה יבטל את יצר עבודה זרה אשר היה בהם. מספרת הגמ': "אחרי שלשה ימים אלה, "נפק כגוריא דנורא (יצא מעין גור אריה מאש) מבית קדשי הקדשים. אמר להו הנביא (זכריה) לישראל: היינו יִצְרַא (זהו יצה"ר) של עבודה זרה, בהדי דקתפסי ליה אשתמיט בִּינִיתָה מִינֵ           יה (תוך כדי שתפסוהו נשמטה נמרטה שערה ממנו) ואזל קַלֵיה בארבע מאה פרסי (יצא קולו מכאב, 400 פרסה) אמרו היכי נעביד, דילמא משמיא מרחמי עליה, (איך נהרגנו אולי משמים ירחמו עליו כי בוודאי יצעק עוד יותר) אמר להו הנביא שדיוהו בְדוּדַא דְאַבְרָא, וכַּסְיוּהָ באברא דשייף קליה", (תזרקוהו לתוך דוד של עופרת, וכסו אותו בעופרת, כדי שישאב את קולו ולא ישַמע, וכך נפטרו מיצה"ר של ע"ז).

 

"אַמרי, הואיל ועת רצון הוא, ניבעי רחמי אַיִצְרַא דעבירה (יצר המין), בעו רַחְמִי, אִימְסַר בְּיַדַיְיהוּ, חַבשוהו תלתא יומי, איבעו ביעתא, (הוצרכו לביצה טריה) בת יומא – לחולה, ולא אשכחו, אמרו היכי נעביד? ניבעי פלגא (נבקש חצי כוחו, ידוע הוא) פלגא מרקיעא לא יהבי, (לא נותנים חצי דבר משמים מה עשו?) כַּחְלִינהוּ לעיניה (עיוורו את עיניו של יצה"ר) אהני ביה דלא איגרי איניש בקרוביה". (הועיל הדבר ששוב אין האדם מתגרה כ"כ בקרובותיו האסורות לו).

 

משמע – שהכל מדובר בקירבה ביולוגית – שהתבטלה, ולא באימוץ!

 

ו) 2. אך אפשר להסביר שההיתר נובע בגלל יחסי ההורות כשהמגדל – המאמץ מטפל ומתמסר לבן המאומץ, אולי יחסי הקירבה הללו שנבעו מההורות – לא יביאו לקירבה אסורה.

 

כלומר, גם לגבי ילד מאומץ, כשיש יחסי הורות כמו הורים רגילים – אין חשש שיגיעו לקירבה אסורה.

 

כך כנראה נלמד מדעתו של "הלבוש" אהע"ז סי' כ"ב סעיף א']

"חכמים ראשונים ז"ל אמרו בקידושין [דף פ ע"ב] מפי הקבלה, שלא יתייחד אדם עם שום ערוה מן העריות בין זקנה בין ילדה, שכבר זה גורם להרגל עבירה. חוץ מן האב שמותר להתייחד עם בתו, והאם מותרת להתייחד עם בנה. ואסמכוה, מקרא דכתיב: [דברים י"ג, ז'] "כי יסיתך אחיך בן אמך…" ודקדקו ז"ל, וכי בן אֵם מסית ובן אב אינו מסית? אלא תלה הכתוב ההסתה בבן אם, לפי שהבן מתייחד עם אמו, כלומר שהבן מצוי עם אמו תמיד, דאתא לאשמועינן שהבן מותר להתייחד עם אמו, מפני שאין דרכה לבא עמו לידי הרגל עבירה והוא הדין האב עם ביתו.

 

 

מכאן למד בעל שו"ת "ציץ אליעזר" [ח"ו סי' מ' בקונטרס איסורי ייחוד פרק כ"א]

"נתעוררתי על צידוד להיתר בזה, בראותי את דברי "הלבוש", שבכח תורתו כי רב, מסביר טעם מדידיה על היתר היחוד של בן עם אמו, והוא הדין האב עם בתו, והוא מפני שאין דרכה לבא עמו לידי הרגל עבירה והוא הדין האב עם ביתו.

 

ונראה לכאורה ברור כוונת הסברו בזה: דבהיות שמגדלת אותו ביחסי אֵם ובן, והוא הדין האַב את בִתו, א"כ זהו גופא החַיִיץ והמחיצה המבדלת ביניהם. וזהו המשריש בליבותם ההרחקה שלא יבואו לידי הרגל עבירה, ו"האין דרכה לבא עמו לידי הרגל עבירה", נובע מכח זה שיחסֵי הטיפוח הוגדרו ביחסים של אֵם ובן, וה"ה אותו הדבר באַב עם ביתו.

 

א"כ לפי"ז י"ל, אותו הדבר, ואותו הטעם גם בבן ובת מאומצים. דמכיון שהושרש בליבותם מאז קטנותם, שהיא לו כאֵם והוא לה כבן, וכן באיש הוא לה לאב והיא לו כבת, וביחסי טיפוח כאלה גדלו אצלם, אזי מכח הרגשה זאת תו אין דרכה של האשה לבא עמו לידי הרגל עבירה, וכן גבי ביתו אין דרכו לבא עימה לידי הרגל עבירה. וממילא יש מקום להתיר לפי"ז, גם החיבוק והנישוך הנובע מיחס וחיבה אבהותי ואמהותי, דלא קירבה כזאת הוא דקאסרה תורה" עכ"ל "הציץ אליעזר.

 

כשנבדוק את לשון הלבוש נבחין את הדיוק שבדבריו:

וז"ל הלבוש: "לפי שהבן מתייחד עם אמו, כלומר שהבן מצוי עם אמו תמיד"!

יוצא שה"כלומר" של ה"לבוש", הוא נתינת טעם מדוע הבן מתייחד עם אִמו. כי הוא מצוי עִם אמו תמיד! ומכיון שהם מצויים יחדיו תמיד, ורגילים זה לזה, זה נותן טעם להתיר גם בן מאומץ, כי מפני שהוא מצוי עמה תמיד, מתרגלים זה לזה, ואין חשש לקירבה אסורה ביניהם.

 

 

 

ז. נימוק להיתר: גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה

ה"ציץ אליעזר" [שם] "ויש להתיר ג"כ בבת מאומצת ובבן מאומץ כשהיא פנויה, בהיות דאז איסור הייחוד הוא רק מדרבנן, די"ל שזהו ג"כ כעין גזרה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, דהרבה מן הילדים שמסוג זה, יצטרכו להיות מוטלים למעמסה על הציבור, באין להם מאסף".

 

ח. נימוק נוסף להיתר דרכיה דרכי נועם

 

הרא"ש [בסוף נידה] כותב:

"התורה אסרה ייחוד של כל העריות וגם נדה היא בכרת כשאר עריות, אלא שהדבר קשה להיזהר מיחוד אשתו נדה, ומצאו רמז במקרא להתיר… סוגה בשושנים.."

 

נשאלת השאלה: וכי בגלל שקשה לקיים איסור ייחוד – נמצא לכך היתר? האם איסורי התורה תלויים בקושי קיומם? אז מה אם זה קשה?

 

מסביר ה"חקרי לב" את דברי הרא"ש עפ"י הגמרא ביבמות [דף פ"ז ע"ב] ובתוספות בתחילת יבמות [ד"ה ואחות אשתו].

 

יבמה שמת בעלה והיה לה בן [בעת פטירת הבעל] אך לאחר מכן מת הבן. מכיון שהיתה מותרת להינשא לכל אדם בעת פטירת בעלה [כי היה לה בן] לא אומרים עכשיו שתנשא רק ליבמה [כי עתה אין לה בן שממשיך את זרעו] ומהי הסיבה לכך? משום "דרכיה דרכי נועם". כי אם בתחילה היה לה היתר להינשא לכל מי שתרצה, אין אומרים עכשיו שיש לאסרה על כולם מלבד יבמה, כי זה לא דרכי נועם.

 

לפיכך מסביר ה"חקרי לב":

"שאשתו לפני שפירסה נידה היתה מותרת לו, אין זה דרכי נועם לאסרה שוב בכל עת, ושיצטרך לשים אדם שומר בביתו דלא אסר הכתוב יחוד כזה.

 

מכאן למד ה"ציץ אליעזר:

"לפי"ז י"ל בכעין זה גם בנידוננו, שבשעה שלקחו בני הזוג את התינוק לאימוץ, הוא היה בגיל קטן כ"כ שעדין לא הגיע לאיסור יחוד, וממילא בהיתר לקחוהו, וכך גידלוהו והורגל אצלם, ונתקשרו זה לזה בקשרים נפשיים בתורת חניכים ומחנכים. א"כ אח"כ כשיגדלו, תו אין זה דרכי נועם לגזור עליהם גזירת הפרשה, וכלן בכגון זה י"ל דלא נאסור איסור ייחוד. אמנם יש גם לחלק בין הנושאים, אבל סניף להיתר מיהא הוי".

 

ט. היתרו של ר' משה פנישטיין [אהע"ז ח"ד סי' ס"ד]

 

בהתייחסו: לגמרא סוטה [דף מ"ג ע"ב]:

"אמר רבי יצחק אמר ר' יוחנן משום ר' אליעזר בן יעקב: חורגתא [אחות חורגת] הגדלה בין האחין – אסורה לינשא לאחין, דמתחזיא כי אחתייהו. ולא היא! קלא אית ליה למילתא".

 

וכן נפסק בשו"ע [אהע"ז סי' ט"ו סעיף כ"ג]

"שני חורגין הגדלים יחד בבית, מותר כל אחד באשת חבירו, ולא חיישינן למראית עין לומר שנראה כאשת אחיו".

 

כמו"כ [שם בסעיף י"א]:

"מותר אדם בבת אשת אביו שיש לה מאיש אחר, ואפילו חורגה [בת אשת אביו] הגדלה בין האחין – מותרת להם, ולא חישינן למראית עין שנראית כאחותם".

 

שואל ר' משה פנישטין: איך לכתחילה הותר להם לאמץ את הבת הזו, משום יחוד? ומסביר:

וז"ל: "צריך לומר דְיָרֶא מאשתו, שתהא חושדתו שבחזרתו תחקור ותדרוש לביתה או ליתומה (שמגדלים בביתם) ויגלו לה. לכן אלו שנמצאן תדיר עמו ועם אשתו, אין לאסור אף אם נזדמן איזה זמן קצר שלא היתה אשתו עמו ונשאר הוא לבדו עם בתה ועם היתומה שמגדלים וכן להיפך, אם היא נשארה זמן קצר עם בנו ועם יתום שמגדלין".

 

"אך אם מתה אשתו, יש לו ליזהר שלא יתייחד עם היתומה, ומה שאין נזהרין בכך, אולי סומכין ע"ז מפני הדחק, כיון שמגדל אותה כביתו, לא ירצה לקלקלה מצד שרוצה בטובתה… אבל ודאי אין לסמוך על זה, וצריכין להיזהר שלא להתייחד".

 

צריך לציין כיון שכיום יש שירותי רווחה שבודקים את שלום הילדים, מחשש לעבירה פלילית, בוודאי הוא יחשוש לקיים כל קירבה אסורה!

 

י. מה נעשה אם חששו של ה"מנחת יצחק" – בענין החליצה? או שמא יינשאו לאחותו. כי לא ידוע מי הם ההורים האמיתיים?

 

לגבי נישואי אחים וחליצה, כידוע אנו בודקים זאת ע"פ צו שופט שמתיר לפתוח את תיק האימוץ ועפ"י זה יודעים בדיוק את יחוסו של החתן כדי שלא יינשא ח"ו עם אחותו. וכן לגבי זהות הוריו לגבי דיני חליצה – הכל ניתן עפ"י החוק לחשיפה ושקיפות.  

 

לסיכום: יש לשקול במקום שהאימוץ קשור להצלת נפשות, אולי זה ענין של "עת לעשות לה'" וראוי לסמוך על המקילים. גם אם זה היתר דחוק.